ברליוז אמר

"המוסיקה היא הפיוטית, האדירה והחיונית שבאמנויות. עליה להיות גם החופשית מכולן.
המוסיקה בת זמננו - זוהי אנדרומדה עתיקה, יפה להפליא, הרתוקה אל צלע של ים אין סופי, ומחכה לאפריסאוס המנצח שיבוא וינפץ את כבליה ויבתק לגזרים המפלצת הקרויה 'שגרה'.
אני מתייצב בעד מוסיקה חופשית, חופשית וגאה, עצמאית ומנצחת."
-הקטור ברליוז, מלחין צרפתי, 1868(בערך)

ואני חושבת.
למה התכוון המשורר?
כמובן שצריך לקרוא את זה בהתייחסות למה שנחשב בתקופה ההיא למוסיקה פופולרית, ועם זאת...
כשאני קוראת את זה היום זה נשמע לי כמו הדבר המעורפל ביותר בעולם.
אם יש כיום ז'אנר אחד העונה על כל הספציפיקציות של ברליוז הלא הוא הג'אז דווקא.
המוסיקה הפופולרית (איתו האינדי, לא צריך ללכת רחוק ולא להעלות את הדפדפן גבוה מדי כדי לראות פה את המגוחך) הלכו בכיוון ההפוך לגמרי.
באוונגרד יש מעט מן הפיוטיות ויותר מדי מהחופשיות.
היי, לעזאזל, גם לאוונגרד יש עכשיו קווי מתאר כלליים וקשה להגיד שהוא באמת אוונגרדי עדיין.
"היתוך הסגנונות" רק מקרב אותנו יותר ויותר לתקופה בה יהיה סגנון מוסיקלי ראשי אחד בעל ניואנסים משתנים.

אנשים לא רוצים אמנות, הקטור, אנשים רוצים לרקוד.

Halo? Yeah? Casserole, casserole

Datblygu היא להקת פוסט פאנק מאמצע שנות השמונים עד עשור לאחר מכן שרוב ככל שיריה היו בוולשית.
סגנון הלהקה התאפיין ב.. ובכן, כלום.
הם עשו הכל מדיסקו, קאנטרי, רוקאבילי וכל מה שבעצם אפשר לחשוב עליו.
הם כונו The Fall הוולשים, והיו הלהקה ה"מודרנית האמיתית" הראשונה ובזה השפיעו על עשרות אמנים שצצו לא הרבה אחרי.
בשנת 1992 יצא אוסף ג'ון פיל, בשם No Aids, No Salmonella And No War In The Gulf, שקודם בניסיונות נואשים של הברנש, ועם זה, התקשורת הוולשית התעקשה להתעלם מהם בהפגנתיות.
David R Edwards:
"At worst the songs are a product of a mind incensed by circumstances. I make no apologies for them"


ואם תהיתם איך הוגים את זה, זה דאטבליגי.




(1984 – Datblygu - Fi Du (cassette

ועכשיו מתורגם:
(Develop – Me Black (@ 160 kbps