אז לראות דבר כזה, לצד רשומה אחרונה במרץ זה עצוב (שהייתה די הזויה בלאו הכי, ואני עדיין לא יודעת בדיוק למה התכוונתי - אבל כמו שאני מכירה את עצמי אני כבר אתקל במשהו שיעלה לי את קצה חוט המחשבה ההוא ואני אעמול ואפתח אותו לכדי תיאוריה מבריקה שאהיה נורא גאה בה ואז אגלה שמישהו כבר אמר את זה טוב יותר לפני שלושים שנה).
.
אחרי פתיחה כל כך מרשימה, אני שמחה להגיד שזה הולך להיות אחד מהפוסטים חסרי המשמעות האלה בהם אני משתדלת להיות מקסימה וחמודה ולתרץ בכל דרך אפשרית את העובדה שאנחנו לא מעדכנים את הבלוג.
.
אז ככה:
1.אנחנו שנינו עובדים ומתרוצצים כל היום.
2.סטרואיד רואה את המחשב שלו לעיתים נדירות ואילו אני בימים אלו מעדיפה חברה אנושית, או כלי נגינה, או לשנן שיחון איטלקי (קומה סי דיצ'ה אין איטליאנו?).
3.פתאום נזכרתי שפעם בכמה חודשים תמיד יש את המישהו/י הזאת/ה שמעיר/ה לי שיש לי נטיה בלתי הכרחית לכתוב דברים בנקודות.
4.האחות במרפאה אומרת לי כל הזמן שאני מדברת קודים וצריך לשבת עלי ולחקור שעות כדי להבין מה באמת הולך לי בראש.
5.אני מודעת לזה -גם בתוך הראש, עם עצמי, אני מדברת באנגרמות.
-
בקיצור.
סטרואיד נורא רוצה לעשות פוסט מושקע, והרבה זמן שהוא מעבד את הרעיון בראש שלו בין ישיבות למדפסות סוררות.
הבעיה העיקרית היא שהוא סומך עלי יותר מדי שאקח את זה צעד אחד קדימה ואתחיל לכתוב.
אבל אני לא יכולה לכתוב ביקורות.
אני יכולה לכתוב רק רשימות. (אונו, דואה, טרה, קואדרו, צ'ינקואה, סיאה וכו' וכו').
.
אני חייבת לשייך איזשהו סוג של אטרקציה בפוסט הזה.
אז תקבלו את הדבר המאכזב והמזעזע הבא:
כפיים לג'ייסון פירס, על הדרך הכי גרועה שיכולתי לאחל למישהו להרוג לעצמו את השם סופית איתה.
.
נראה לי שאני כבר בקושי יכולה לשתף אתכם בדברים טובים שאני שומעת, הכי הרבה שתוכלו לקבל ממני זה הגיגים.
אבל אם הייתי רוצה שתדעו מה עובר לי בראש הייתי כבר מזמן כותבת באיזה טור ציני בעכבר העיר או שולחת איזו פואמה או מאמרון למעיין או משהו עלוב כזה (no offence).
.
בינתיים כל מה שנשאר זה שסטרואיד יבלע כל מילה שיוצאת לי מהפה ויקח עליה קרדיט אח"כ לעצמו ברגע שרק יוכל.
החיים טובים.
-
-=סקרינשוט מתוך פרסומת של קוקה קולה כאן=-
