פעם בעשור

אתם מאוכזבים ממני כמו שאני מאוכזבת מעצמי, שאו שכמוני אתם מודעים לאוברפלואו של בלוגים ואתרים חובבנים וחובבנים פחות שמתיימרים לעשות בדיוק את מה שאני עושה?
מילא.
2009 נגמרה מזמן, יקיריי, ועוד לא דיברנו על כלום.
לא על הגרעון המתמשך אבל משתפר במשק, ואפילו לא על ההופעה המצויינת שלואו נתנו בארץ או זאת שהייתי בה בברייטון של ניק קייב ב-2008. וכבר יש שנה שלמה אחרת לסקר!
זה לא יקרה.
2008 הייתה שנה חלשה, ואני בטוחה שההצהרה הזאת לא מחדשת דבר לאף אחד. ייתכן וזו הסיבה שאיבדתי מעט מהעניין שיש לי בתעשיה הקרה שהתחייבתי כביכול לסקר פה. למען הסר כל ספק, 2009 הייתה שנה שנראית כאילו הולכת להסתמן כשנת בציר משובח, לפחות אם לא יותר מ-2007.
אין קנדיליון ואין ניאון ניאון, אבל יש לנו את הדבר האמיתי. D:
החלטתי שאני לא נותנת יותר קישורים אלבומים מלאים, מגמה שהתחילה רק עם בואו של המשיח (סטרואיד). בכל זאת - אני בעד טעימה וקנייה. תעשייה. פאן.
אז מה היה לנו השנה? אנדרו בירד שלי (אני טיפוס רכושני) התחיל להיות מושמע בגלגל"צ באופן תדיר, הסופר פריז חזרו למיטב מסורת הפופנ'רול הוולשית שהתגעגענו אליה , הדצמבריסטס, פאטריק ווטסון והדאבס עשו צעד ענק נוסף למימוש הפוטנציאל האדיר שלהם, נוספו מלא להקות חדשות של חברים ישנים, את רובם לא שמתי פה - כי פשוט לא אהבתי, הרגו רשמית והחזירו לי קצת את ריצ'י ג'יימס אדוארדס, פרנץ פרדיננד מצאו את הגרוב שלהם, באט פור לאשס גילתה את VH1 ולבסוף -
נראה שהשנה היא שנת קסביאן. הם קרעו את גלאסטו והפגינו את שמם ופרצופיהם בענק בשלטים ברחבי לונדון לקראת ההופעה הענקית באלברט הול שהייתה באוקטובר.



וכאן? בארץ? לא נראה לי שמישהו ישכח בקרוב את כל הסאגות סביב ההופעות המדוברות של 2009. אז חבל להתחיל בכלל.





אני אישית נשארת עם הכובע בפה ומבט משתהה כשאני חושבת על ההופעה שגונג נתנו בזאפה. חיוניים ורלוונטים מתמיד - מי אמר שלרוקרים יש חיי מדף? *כבוד*























קבלו מיקסטייפ, כמיטב המסורת. עם בן לי כבונוס, ללא המלצה, על ראשי.
תהנו. (m)

Kesii

תגיד את זה תגיד את זה תגיד את זה כבר

אז לראות דבר כזה, לצד רשומה אחרונה במרץ זה עצוב (שהייתה די הזויה בלאו הכי, ואני עדיין לא יודעת בדיוק למה התכוונתי - אבל כמו שאני מכירה את עצמי אני כבר אתקל במשהו שיעלה לי את קצה חוט המחשבה ההוא ואני אעמול ואפתח אותו לכדי תיאוריה מבריקה שאהיה נורא גאה בה ואז אגלה שמישהו כבר אמר את זה טוב יותר לפני שלושים שנה).

.

אחרי פתיחה כל כך מרשימה, אני שמחה להגיד שזה הולך להיות אחד מהפוסטים חסרי המשמעות האלה בהם אני משתדלת להיות מקסימה וחמודה ולתרץ בכל דרך אפשרית את העובדה שאנחנו לא מעדכנים את הבלוג.

.

אז ככה:

1.אנחנו שנינו עובדים ומתרוצצים כל היום.

2.סטרואיד רואה את המחשב שלו לעיתים נדירות ואילו אני בימים אלו מעדיפה חברה אנושית, או כלי נגינה, או לשנן שיחון איטלקי (קומה סי דיצ'ה אין איטליאנו?).

3.פתאום נזכרתי שפעם בכמה חודשים תמיד יש את המישהו/י הזאת/ה שמעיר/ה לי שיש לי נטיה בלתי הכרחית לכתוב דברים בנקודות.

4.האחות במרפאה אומרת לי כל הזמן שאני מדברת קודים וצריך לשבת עלי ולחקור שעות כדי להבין מה באמת הולך לי בראש.

5.אני מודעת לזה -גם בתוך הראש, עם עצמי, אני מדברת באנגרמות.

-

בקיצור.

סטרואיד נורא רוצה לעשות פוסט מושקע, והרבה זמן שהוא מעבד את הרעיון בראש שלו בין ישיבות למדפסות סוררות.

הבעיה העיקרית היא שהוא סומך עלי יותר מדי שאקח את זה צעד אחד קדימה ואתחיל לכתוב.

אבל אני לא יכולה לכתוב ביקורות.

אני יכולה לכתוב רק רשימות. (אונו, דואה, טרה, קואדרו, צ'ינקואה, סיאה וכו' וכו').

.

אני חייבת לשייך איזשהו סוג של אטרקציה בפוסט הזה.

אז תקבלו את הדבר המאכזב והמזעזע הבא:

כפיים לג'ייסון פירס, על הדרך הכי גרועה שיכולתי לאחל למישהו להרוג לעצמו את השם סופית איתה.

http://rapidshare.com/files/103652014/songsinae.rar

.

נראה לי שאני כבר בקושי יכולה לשתף אתכם בדברים טובים שאני שומעת, הכי הרבה שתוכלו לקבל ממני זה הגיגים.

אבל אם הייתי רוצה שתדעו מה עובר לי בראש הייתי כבר מזמן כותבת באיזה טור ציני בעכבר העיר או שולחת איזו פואמה או מאמרון למעיין או משהו עלוב כזה (no offence).

.

בינתיים כל מה שנשאר זה שסטרואיד יבלע כל מילה שיוצאת לי מהפה ויקח עליה קרדיט אח"כ לעצמו ברגע שרק יוכל.

החיים טובים.

-

-=סקרינשוט מתוך פרסומת של קוקה קולה כאן=-

ברליוז אמר

"המוסיקה היא הפיוטית, האדירה והחיונית שבאמנויות. עליה להיות גם החופשית מכולן.
המוסיקה בת זמננו - זוהי אנדרומדה עתיקה, יפה להפליא, הרתוקה אל צלע של ים אין סופי, ומחכה לאפריסאוס המנצח שיבוא וינפץ את כבליה ויבתק לגזרים המפלצת הקרויה 'שגרה'.
אני מתייצב בעד מוסיקה חופשית, חופשית וגאה, עצמאית ומנצחת."
-הקטור ברליוז, מלחין צרפתי, 1868(בערך)

ואני חושבת.
למה התכוון המשורר?
כמובן שצריך לקרוא את זה בהתייחסות למה שנחשב בתקופה ההיא למוסיקה פופולרית, ועם זאת...
כשאני קוראת את זה היום זה נשמע לי כמו הדבר המעורפל ביותר בעולם.
אם יש כיום ז'אנר אחד העונה על כל הספציפיקציות של ברליוז הלא הוא הג'אז דווקא.
המוסיקה הפופולרית (איתו האינדי, לא צריך ללכת רחוק ולא להעלות את הדפדפן גבוה מדי כדי לראות פה את המגוחך) הלכו בכיוון ההפוך לגמרי.
באוונגרד יש מעט מן הפיוטיות ויותר מדי מהחופשיות.
היי, לעזאזל, גם לאוונגרד יש עכשיו קווי מתאר כלליים וקשה להגיד שהוא באמת אוונגרדי עדיין.
"היתוך הסגנונות" רק מקרב אותנו יותר ויותר לתקופה בה יהיה סגנון מוסיקלי ראשי אחד בעל ניואנסים משתנים.

אנשים לא רוצים אמנות, הקטור, אנשים רוצים לרקוד.

Halo? Yeah? Casserole, casserole

Datblygu היא להקת פוסט פאנק מאמצע שנות השמונים עד עשור לאחר מכן שרוב ככל שיריה היו בוולשית.
סגנון הלהקה התאפיין ב.. ובכן, כלום.
הם עשו הכל מדיסקו, קאנטרי, רוקאבילי וכל מה שבעצם אפשר לחשוב עליו.
הם כונו The Fall הוולשים, והיו הלהקה ה"מודרנית האמיתית" הראשונה ובזה השפיעו על עשרות אמנים שצצו לא הרבה אחרי.
בשנת 1992 יצא אוסף ג'ון פיל, בשם No Aids, No Salmonella And No War In The Gulf, שקודם בניסיונות נואשים של הברנש, ועם זה, התקשורת הוולשית התעקשה להתעלם מהם בהפגנתיות.
David R Edwards:
"At worst the songs are a product of a mind incensed by circumstances. I make no apologies for them"


ואם תהיתם איך הוגים את זה, זה דאטבליגי.




(1984 – Datblygu - Fi Du (cassette

ועכשיו מתורגם:
(Develop – Me Black (@ 160 kbps

יאפז.

עוד קול דה סאק?

lit.: קצה השקית.

נכון שלא יכולתם לחיות בלי הפוסט הזה?

שרלטנות עם אופי

ככל שהבלוג הזה מתקרב יותר ויותר למקבילה הישראלית ללוסט-אין-טיים המעולה, אני לא יכולה שלא להתחיל לחשוש מחזרתו של הגלאם לפרונט העולם המוזיקלי במעין שחזור מגושם ופתאטי.
היה לנו את גאנז אנד רוזס בתחילת הנינטיז (פוצים), את הדארקנס בתחילת האואיז (סופר פוצים) ועכשיו מסתובב שם איזה יציר נצנצים ויצור נטול כישורים בשם מיקה (סופר סופר סופר פוץ, ואני לא מתחרטת על החזרה הבלתי נחוצה על המילים).
זה לא תמיד נראה ככה.
פעם היו לנו את טי רקס, קווין, בואי ובריאן אינו (-רשימה חלקית ובלתי מתחייבת). ביג סטאר! (די.)

אל Swell Maps הגעתי בעודי חוקרת את תחילת האינדי/שוגייז דווקא, כלומר את Jane From Occupied Europe, כשלפתע מצאתי אלבום בשם הזה מתחילת העשור הקודם.
הלהקה פעלה מתחילת הסבנטיז עד אמצע שנות השמונים, כאשר היא משלבת - כן - אלמנטים של גלאם עם פרוג רוק, אוונגרד ואינדסטריאל.
חברי הלהקה בזמנו התעקשו שהם רואים עצמם כהכלאה של T-Rex וCan.
מפה הכותרת.

מה יהיה עם כל הפוסט פאנק הזה?

זהו, אני חוזרת לימי הקרוסבי סטילס נאש אנד יאנג שלי.


Swell Maps – Jane From Occupied Europe (1980) @ 192/256 kbps

תרגעו, הנה זה.


בלוגספוט בטוב ליבם שינו לנו את הlayout , תודה לאל.

7+1

אני ממש לא רוצה לעשות את זה.
אם כולם יקפצו מהגג, גם אני אקפוץ מהגג?
בדיוק! אקפוץ גם אקפוץ.
שמישהו בבקשה יעצור אותי.

אין מתנדבים?
נו שוין.

והלאה לתוכן הפוסט,
פוסט לשנה החדשה:
בלי עשרת הגדולים, בלי רשימת המבטיחים העולים.
אנחנו רוצים לתת לכם שבעה אלבומים שאתם מוכרחים להכיר + אחד לשנה החדשה = מתנה מאיתנו.
נתחיל במלאכה (בלי ליסט פורם. באמת שאני לא בקטע הפעם) :

1. (2005) @160VBRlBarr – Beyond Reinforced Jewel

How do you start something? You start it.

מאחורי כל אמירה גדולה מסתתר בן אדם קטן.
הבן אדם הספציפי שלכבודו התכנסנו בסעיף הספציפי הזה עומד מאחורי לא מעט אמירות באלבום המובא לעיל.
דוגמא:
"Dad, I hope you're fully in the movie theatre's workers union with full health care and benefits and everything"
-"Why?"
Because you sure are projecting super hard""
מוסיקלית מדובר באלבום פשוט עד כדי שעמום, אלא רק שיש מספיק מהגיגיו של אדון ברנדן פאולר שיספיק לחצי שעה ושלא נספיק לעצור לשניה לחשוב עליהם לעומק.
אולי מקבץ גיחוכים קצרים מספיק/אולי שמיעה אחת לא מספיקה.

לבארר יצא אלבום חדש השנה, אם כי אני אישית התאכזבתי מהאובר-הפקה שכל כך לא מתאימה לאמן המינימליסטי הזה.

This paragraph is 3 too, 4 times too long – and it's taking its toll on you.

2. (1992) @ 256 VBRCul De Sac – Ecim

קצת ידע מעשיר:
Cul De Sac =
א דרך ללא מוצא (צרפ')
ב סרט מתח של רומן פולאנסקי שיצא בשנת 1966.
ג להקה מבוסטון, מסצ'וסטס
ד קומיקס יומי בבמה אינטרנטית
ה עיירה בארה"ב
ו שיטת הממשל האמריקאית

מי שיודע את התשובה שיגיד ג'.

קול דה סאק היא להקה אינסטרומנטלית המושפעת מאלמנטים של פוסט רוק, פסיכדליה, קראוטרוק ולאסט באט נוט ליסט - מאת'-רוק, או כמו שהרבה מאזיני לאסט FM אוהבים להגדיר את הזאנר: Fake Jazz.
האלבום שדגמנו לכם יצא בשנת 1992, ואנחנו, לפחות, חושבים שהוא טוב (מצד שני סטרואיד חשב בהתחלה שהם תורכים, בגלל ש"למה שיקראו לאלבום בשם 'עצים' אלא אם כן הם ישראלים או תורכים"?).


3. (192 kbps) Eno, Cale, Nico & Ayers – Live June 1, 1974

הופעה ענקית של ארבעה ענקים שחביבים עלינו כל כך.
בין השירים מופיעים Baby's On Fire, May I? וקאבר מפחיד באופן מיסטי של ניקו לThe End.

This paragraph is 3 too, 4 times too short.

4. Warsaw – 1977 - 1978

דמואים של ג'וי דיביז'יון בגלגול הקודם שלהם שנקרא "ווארשה",
מה עוד אפשר לומר שלא ישמע קיטשי ובלה בלה ?
פאנק בריטי קצבי כועס ומריר עם המון טאלנט ושלל השפעות מפתיעות
של להקות כמו Can/Neu! ע"י מיודעינו הז"ל איאן קרטיס,
יש כמה גרסאות לשירים באלבום – שלדעתי הן די לוקחות גרסאות קונבנציונליות ואפילו גרסאות פיל-סשנס לשירים, למשל They Walked in Line , Shadowplay , ו"חיים בעידן הקרח"
משום מה זה נורא מזכיר את הקלאש ובכלל חומר RAW עם שפע של רגש
שלא מתבטא משום מה באטמוספרה הצלילית כמו שאר האלבומים של ג'וי דיביז'ן – למשל באלבום Closer , כמובן שזה חומר חובה לחובבי פאנק\פוסטפאנק יחד עם שלל יצירות המופת של קצה הסבנטיז.


5.Nww/Faust – Disconnected

צמד ענקי אוונגרד בבלאסט פרום דה פאסט,
גם סטיבן סטייפלטון וגם פאוסט!
באלבום מאסטרפיס של קראוטרוק\פסיכדליה\ספייסרוק...
אקדים ואומר שהופתעתי כששמעתי על הידיעה שפאוסט הולכים להוציא אלבום ב 2007 ועוד יותר הופתעתי ממי ששיתף פעולה עמם ,
כמובן יש לנו על הסטליסט את סטיבן סטייפלטון – אמן דאדא\אוונגרד\מוזיקה תעשייתית שאמון על ההרכב "Nurse With Wound" שהביא לנו במרוצת השנים יותר מ 30 אלבומים בשלל צבעים וניחוחות, אקזוטיקה במיטבה –
על הצד השני של הסט יש לנו את פאוסט! הלהקה הראשונה של הקראוטרוק
אגדות הקראוטרוק מגרמניה עם הפסיכדליה והאאודיו-קונטרוברסי,
הצימוד\החיבור הזה מביא לנו , אלבום רוק סמי-אינסטרומנטלי טריפי הזוי עם שלל אלמנטים תעשייתיים כמו דרונס ורעשי רקע שגורמים לעמוד השדרה לרקד פסדובלה,
המקצבים באלבום עומדים בפרונט, בצורה ביזארית למדי המשחק עובר מהמקצבים אל הרעשי רקע דרך תעלות של צלילים חלומיים והזויים.
לבי לבי , מעי מעי על שלא הלכתי להופעה שלהם בארץ הקודש! ועוד כשהיה צ'אנס!


6. Future Sound Of London – Dead Cities
pt1
pt2

מי אם לא "צלילי העתיד של לונדון".
האלבום הקלאסי והמצוין הזה שמביא לנו צליל אלקטרוני מחשמל
עם שלל השפעות – החל בפוסטרוק דרך איידיאם וג'אנגל\דרמנ'בייס עד לצליל אלקטרו-אקוסטיקה, לפני שאכביר בשלל מלים על האלבום כמובן שארצה לתת איזשהו סיקור מינימלי על הצמד המוכשר הנ"ל – גארי קוביין ובריאן דוגנס שהחלו את דרכם כצמד אמביינט-דאב-טכנו בסוף שנות השמונים והביאו לנו יצירות לא מעטות שראויות לציון למשל האלבום Lifeforms עם ליז פרייזר מהקוקטו טווינס , אלבום שנתן משמעות חדשה למושג טריפהופ!
אז כן יש לנו פה עייסק עם צמד חברעל'ך מוכשרים במיוחד שכמעט בכל מה שהם נוגעים יוצא זהב!
האלבום שהתחלתי לדבר עליו נקרא Dead Cities והוא משנת 1996 ,
לדעתי זהו אלבום שהקדים את זמנו בעשור וחצי, פשוט אלקטרוניקה מתקדמת מהסוג שאמנים מתאמצים לחקות ויוצא להם משהו חיוור ועלוב שמבייש את המושג מוזיקה,
אבל לא, לא אתרכז בהלעזות כאן!, יש לי אלבום לדבר עליו,
האלבום הזה מחשמל את האוזניים ואת כל הגוף בשלל ביטים החל החל מהקטעים הדאונטמפו יותר ועד לקטעי האפביט למשל הקטע We Have Explosives , שכמובן
הוא לדעתי פיק רציני באלבום.
לא רק לחובבי אלקטרוניקה , האלבום מיועד לחובבי מוזיקה באשר הם והן.

7. Whitehouse – Great White Death

אחד האלבומים שבאמת, אבל באמת הרס לי את החיים - -
אין כמו קלאסיקה מהסבנטיז כדי לסגור סוף חגיגות סילבסטר,
כמה מלים על וייטהאוס והאיש שמאחורי הלהקה –
וייטהאוס- להקת מוזיקה תעשייתית\נויז מבין הראשונות שקמו באנגליה (ביחד עם הת'רובינג גריסטל ...)
לבחור מאחורי הלהקה קוראים וויליאם בנט, הוא מוגדר קלינית "פסיכופת"
כמובן שגם ככה המוזיקה נשמעת מרגישה ונראית,
כמובן רוב הליריקה – אם יש – היא על שלל נושאים רומנטיים וכיפיים
כמו מוות\רוצחים סדרתיים\סקס חולני ומעוות\אנשים חולים ומעוותים\הרס\אסון.
המוזיקה ברוטלית בצורה מחרידה, יותר ברוטאלית מהלהקה הכי ברוטאלית שיכול להמציא איזשהו ז'אנר, רעשים של מסור,ציפצופים+שריקות\צווחות\גניחות ואנחות בשפע מה שגורם להרגשה באמת חולה, עד כדי בחילה.
לדעתי זה טוב כדי להעיר עם זה את החותנת או סתם להשמיע לפרות כדי שיתנו תנובת חלב יותר גבוהה,
או בכלל לתקוע בנגן ולרוץ בג'וגינג כאחוז אמוק ולהיעצר ע"י שוטרים בגלל יצירת מהומה ציבורית.


8. (2007) @ 192 kbpsBattles – Mirrored

והגענו לנס היום השמיני.
ימים ברוכים.
בחזרה למושג שנגענו–לא נגענו בו:
Math-Rock.
מדובר בז'אנר/תופעה הצומחת מתוך הפוסט-פוסט-רוק/אינדי/ווהאטאבר.
רוק מתמטי מגיע בכל מיני אריזות צבעוניות וצבעוניות פחות, מתפוצצות, מתקלפות ואפילו נמסות – כך שאי אפשר ממש להגדיר אותו כז'אנר.
מה שכן, אפשר להגיד שמקור השם בארה"ב של שנות השמונים המאוחרות, והסיבה לתואר המפואר נעוצה במקצבים הא-סימטריים שבהם משתמשים אומנים אלה.
(דוגמאות למקצבים א-סימטריים 5/4, 14/9 וכולי וכולי).
דבר נוסף המאפיין את המאת'-רוק הוא העובדה שהשירים הם אינסטרומנטלים.
לפני שאתם קופצים ואומרים "למה לא עשו את זה בעבר?" כדאי שתכניסו קצת ג'אז ובלוז לנגן שלכם.
או שתלכו למגמת מוזיקה שנתיים עד שיטחנו לכם את המוח כל כך עד שלא תוכלו שלא להרגיש שאתם מבזבזים את הזמן עם הבלוג הזה והכותבים האלו שמתייחסים למוזיקה בצורה כל כך שטחית שמתחשק לדפוק את הראש בקיר.
בלוז של תחילת שנה, מותר לי.

בחזרה לענייננו:
Battles היא אחת מני הלהקות הרבות שמתחילות את אותו המהלך שהביא את האינדי ממה שהיה למה שהוא היום.
וכך הפך הלייבל לז'אנר.
לבאטלד מצטרפות להקות כמו Hella,Dilatazione וMaybehewillשלוקחות את מה שהתחילו כבר להקות ותיקות בשטח (כדוגמת Don Caballero המצויינים) והוסיפו מוטיבים של אלקטרוניקה ואקספרימנטליזם במידה שלא הייתה שם קודם, יש הטוענים שזה על סף הנויז-רוק.

ולסיכום מדובר באלבום שאני אישית חושבת שהוא מצויין.