"המוסיקה היא הפיוטית, האדירה והחיונית שבאמנויות. עליה להיות גם החופשית מכולן.
המוסיקה בת זמננו - זוהי אנדרומדה עתיקה, יפה להפליא, הרתוקה אל צלע של ים אין סופי, ומחכה לאפריסאוס המנצח שיבוא וינפץ את כבליה ויבתק לגזרים המפלצת הקרויה 'שגרה'.
אני מתייצב בעד מוסיקה חופשית, חופשית וגאה, עצמאית ומנצחת."
-הקטור ברליוז, מלחין צרפתי, 1868(בערך)
ואני חושבת.
למה התכוון המשורר?
כמובן שצריך לקרוא את זה בהתייחסות למה שנחשב בתקופה ההיא למוסיקה פופולרית, ועם זאת...
כשאני קוראת את זה היום זה נשמע לי כמו הדבר המעורפל ביותר בעולם.
אם יש כיום ז'אנר אחד העונה על כל הספציפיקציות של ברליוז הלא הוא הג'אז דווקא.
המוסיקה הפופולרית (איתו האינדי, לא צריך ללכת רחוק ולא להעלות את הדפדפן גבוה מדי כדי לראות פה את המגוחך) הלכו בכיוון ההפוך לגמרי.
באוונגרד יש מעט מן הפיוטיות ויותר מדי מהחופשיות.
היי, לעזאזל, גם לאוונגרד יש עכשיו קווי מתאר כלליים וקשה להגיד שהוא באמת אוונגרדי עדיין.
"היתוך הסגנונות" רק מקרב אותנו יותר ויותר לתקופה בה יהיה סגנון מוסיקלי ראשי אחד בעל ניואנסים משתנים.
אנשים לא רוצים אמנות, הקטור, אנשים רוצים לרקוד.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
תגובה 1:
Hello. This post is likeable, and your blog is very interesting, congratulations :-). I will add in my blogroll =). If possible gives a last there on my blog, it is about the Celular, I hope you enjoy. The address is http://telefone-celular-brasil.blogspot.com. A hug.
הוסף רשומת תגובה